נועה הגיעה לפגוש אותי באחד מימי הקיץ הלוהטים של  תל-אביב. אישה מצליחה בתחום הכלכלי בקנה מידה מרשים ובולטת בתחום החברתי. נשואה לאורי, כלכלן בכיר, ואימא לשלושה בנים. שותפה בחברה העוסקת במחשוב וייעוץ לחברות הייטק שונות בארץ ובעולם. נועה היא אישה חכמה, נמרצת, שרוב שעות היום עסוקה במגע עם לקוחות, רובם גברים לבושים חליפות ומעונבים. מתוקף תפקידה הייצוגי, גם היא נוהגת להתלבש כיאה לאישה במעמדה, בדרך כלל לבוש שמרני ומכובד, הכולל חליפת מכנסים אלגנטית, בעלת צבעים כהים ואפורים, שלא יבלטו יתר על המידה במשרדים המעוצבים בהם היא נוהגת לפגוש את לקוחותיה.

מיד עם כניסתה לחדר ראיתי שאיננה חשה בנוח להתרווח כך סתם באמצע היום, על הפוּפים הצבעוניים (היא נראתה כאילו שהצבע גורם לה כוויה). אני חייבת לציין שכל הבית בו אני מקבלת את לקוחותיי בתל-אביב הוא מאוד צבעוני. הקירות מכוסים בציורים צבעוניים, שטיח בצבע קרם מכסה בעדינות את הרצפה, וסביב לו מסודרים במעגל כריות הפוף בשלל צבעי הקשת.

נועה לקחה נשימה עמוקה, ביקשה כוס מים קרים, התיישבה על כרית הפוף. ראיתי שהיא מארגנת את מחשבותיה על-ידי כך שעצמה לרגע את עיניה, כמו מנסה לעשות ""restart למחשב.

חיכיתי בסבלנות. לאחר כמה רגעים נועה פתחה את עיניה, מישירה אליי מבט בעיניה הירוקות. אמרתי לעצמי שהן  חודרות ויפות.

שאלתי אותה: "במה אוכל לעזור?"

היא התבוננה בי עמוקות, לקחה אויר מלוא ריאותיה ואמרה מילה אחת ויחידה – "החמצתי!"

שאלתי: "מה החמצת? כיצד החמצת?".

נועה ענתה: "החמצתי את חצאית המיני", ואמרה זאת בפנים רציניות מאוד.

נועה החלה לספר את סיפורה בהתרגשות, כאילו היא חיה את האירועים ברגע זה ממש:

"כשהייתי ממש קטנה, בערך בגיל חמש או שש, אהבתי לרקוד מול המראה בחדר הגדול של הוריי. אני זוכרת בצורה מאוד ברורה שמאוד רציתי שאימא תלביש אותי בחצאית מיני, שהייתה משאת נפשי באותה תקופה. את יכולה לשאול: כיצד ילדה כה קטנה ידעה שברצונה ללבוש דווקא חצאית מיני? אענה לך שאהבתי את החצאית משום שאחותי הגדולה כמעט תמיד לבשה אחת כזו, צבעונית ויפהפייה. בחלומותיי אני זוכרת שפנטזתי עליה. ביקשתי עשרות פעמים מאימא שתקנה גם לי חצאית מיני צבעונית, אבל היא תמיד התבוננה בי מכף רגל ועד ראש ואמרה לי: "נועה'לה הרגלים שלך עקומות, מיני ייראה עלייך מצחיק, כדאי שאת תלבשי מכנסים". וכך ויתרתי על חלומי ללבוש חצאית מיני.

​

כשבגרתי וכבר מלאו לי שתים-עשרה שנים, החלטתי להגשים לעצמי חלום ילדות שלא מומש וללבוש חצאית מיני. חסכתי מעט דמי כיס שקיבלתי מהוריי ואיתם מיהרתי לחנות לבגדי ילדות ששכנה לא רחוק מביתי. זוכרת שנכנסתי בהיסוס לחנות ופניתי אל דבורה, המוכרת בחנות. זו חנות שעברתי לידה עשרות פעמים בסיורים המוקדמים שעשית.

​

דבורה, אישה בסביבות גיל ארבעים, תמיד חייכה אלי. אמרתי לה שאימא שלחה אותי לקנות לעצמי פעם ראשונה חצאית מיני צבעונית. דבורה מיד ניגשה למלאכת ההתאמה, שלא הייתה מסובכת מפני שגופי הרזה לא יצר מגבלה כלשהי במציאת המידה הנכונה. תחושה של אושר אפפה אותי כאשר שלבשתי פעם ראשונה את מושא חלומותיי - חצאית המיני.

​

זוכרת עד היום את רגע המדידה, ההתבוננות בראי, החיוך הגדול, הסיפוק העצום שהרגשתי. בקשתי מדבורה המוכרת להישאר לבושה בחצאית. פתחתי את דלת החנות ופרצתי החוצה כמו סוּפה בדרכי הביתה, כדי להפתיע את אימא.

​

בעודי מדלגת על המדרכה פגשתי את אחד מבני כיתתי, שאול, שסרק אותי מכף רגל ועד ראש, ופלט לעברי שתי מילים בלבד, שתי מילים שהרסו לי את החלום: "נועה, איזו מצחיקה, רואים לך את התחתונים."

​

זהו, זה הספיק לי להגיע הביתה, לרוץ מיד לחדרי, להוריד את חצאית המיני ולהטמין אותה עמוק עמוק בתוך הארון... החצאית הזו נשארה שם הרבה מאוד שנים, אף פעם לא הסכמתי לזרוק אותה או לאפסן בשקית כשאימא החליפה בין בגדי הקיץ לחורף. היא סימנה עבורי פצע של החמצה. תמיד קיוויתי שעוד אלבש אותה ביום מין הימים.

​

כעבור שנים, בסוף התיכון, כבר כמעט בת שמונה-עשרה, החלטתי להגשים חלום ילדות וללבוש חצאית מיני אופנתית, כיאה לאותה תקופה. בפעם הזו הלכתי עם אמי לחנות מיוחדת לגיל העשרה שצצו כמו פיטריות לאחר הגשם. קניתי חצאית מיני שחבקה את מותניי הצרות. צִבעה היה ורוד רך (לא צועק מידי) עם מספר פסים בצבע ירקרק. אהבתי מאוד את החצאית הזו והתכוונתי ללבוש אותה למסיבה שארגנו החבר'ה בבית-הספר.

​

בערב המסיבה התרגשתי מאוד, התלבשתי, הסתרקתי, נעלתי נעליים תואמות לחצאית, שטוחות ללא עקב. נראיתי חמודה ומעט סקסית. דמיינתי בעיני רוחי את ההצלחה שאקצור בעקבות מראי החדש. חשבתי שאני נראית ממש מושכת. זוכרת שאימא הסכימה לי לאפר קלות את פניי, דבר שעזר לי מאוד להרגיש נשית ומושכת.

וכך, תוך התרגשות, יצאתי למסיבה, חצי מרחפת מרוב אושר.

​

מיד בכניסתי לאולם פגשתי את חברתי הטובה איילת, שהסתכלה עלי באופן קצת משונה ואמרה לי: "איך את מעיזה ללבוש מיני?". ואז קרה דבר שחששתי ממנו מאוד: גלעד התקרב אלינו, ראיתי שהוא שם לב אליי (גלעד היה "החתיך השכונתי" שתמיד רציתי למשוך את תשומת ליבו). עכשיו גלעד עמד מטרים ספורים ממני, התבונן בי במבט מזלזל מכף רגל ועד ראש, ואמר: "נועה, מה לבשת? את נראית כמו זונה עם המיני הזה".

​

זה הספיק, ברחתי מהמסיבה הביתה, טמנתי את החצאית היפהפייה שלי בארון ולא נגעתי בה יותר לעולם.

עברו כמה שנים – השתחררתי מהצבא, ובאחד הימים פגשתי את אורי באחד ממקומות העבודה שלי. הייתי בת 25, מאוהבת, מוגנת ובטוחה עם חבר מקסים שתמיד החמיא וחיזק אותי. עמדנו כבר להתחתן, כאשר החלטתי להגשים את חלום הילדות וללבוש לאחד הדייטים שלנו חצאית מיני.

​

עמדתי מול הראי בחדר השינה שלנו (כבר גרנו יחד), לבשתי את חצאית המיני שקניתי כמה ימים קודם, גאה בעצמי ונהנית ממה שראיתי במראה, בטוחה במאה אחוז שסוף סוף אזכה פירגון מבן-זוג אוהב ותומך. הפעם - חצאית מיני בצבע שחור מהמם.

ואז נכנס אורי לחדר, התבונן בי, סרק את מראי, ושאל בעדינות: "נועה'לה, אינך חושבת שהבגד לא כל כך מתאים? את הרי כבר לא בת שמונה-עשרה, נכון? וחוץ מזה, חורף וקר?". עוד ניסיתי לומר שאנעל מגפיים שחורות ואהיה מדהימה אבל... אבל כמו שאת בוודאי מבינה, פנתה אלי, גם החצאית הזו מצאה את מקומה בארון, תחובה עמוק כדי שלא תזכיר לי חס וחלילה את התחושה שחוזרת על עצמה כבר מגיל חמש.

​

חלפו להן עוד כמה שנים, אורי ואני עברנו לבית משלנו,ילדתי את בניי, התמסרתי לקריירה שלי והצלחתי די יפה גם כאם וגם כאשת קרירה. בערך בגיל ארבעים שוב "תקף אותי השד" והחלטתי ללבוש מיני לאירוע חברתי כלשהו. גאה בגופי החטוב, הרגשתי צעירה ויפה. בני הבכור כבר היה בגיל ההתבגרות, והטלתי עליו לשמור על אחיו הקטנים. נכנסתי לחדרי להתכונן לאירוע, נחושה בדעתי שהפעם אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, שהרי יש לי כבר מספיק ביטחון עצמי ואני אחליט מה אלבש. החלטתי ללבוש חצאית מיני בפסים של שחור ולבן, אותה רכשתי לעצמי מספר חודשים קודם לכן, כאשר הבחנתי בה בחלון הראווה של אחת מרשתות האופנה הנחשבות, ולא יכולתי להתאפק.

​

סיימתי להכין עצמי ויצאתי לסלון, מאופרת, לבושה בחצאית וחולצה תואמת, מצפה למחיאות כפיים מצד משפחתי. אלא שאז אלון, בני הבכור, התבונן בי היטב ופלט כבדרך אגב: "אימא, איזה 'קטע', ראיתי את אימא של דניאלה עם אותה חצאית בדיוק. היא לא אמורה להיות באירוע אליו את הולכת?". זהו, ידעתי שאני לא יכולה לקחת את הסיכון שגם אימא של דניאלה תלבש חצאית כמו זו שלי, והנחתי כי הוזמנה לאותו אירוע, משום שאנו משתייכות לאותו מעגל חברתי. פסעתי, מבואסת ודומעת, לעבר חדר השינה שלי והורדתי את חצאית המיני היפה, בתחושה שבפעם הזו הייתי קרובה להגשמת החלום, כמעט ולבשתי את מה שכל-כך רציתי.

וכך עברו להן עוד עשר שנים, אני כבר בת חמישים פלוס, אישה מוערכת, בעלת עסק מצליח, חשה עוצמה ומרגישה שהכול פתוח בפניה בעולם הרחב. המשפחה תומכת ולצידי בן-זוג אוהב. החלטתי לעשות "תיקון" בעניין חצאיות המיני שכה תסכלו את חיי.

קניתי חצאית מיני סולידית, המתאימה לגרב אלגנטית ולנעל מיוחדת, ואת כל אלה לבשתי לרגל מסיבת האירוסין של בני. עמדתי מול המראה הגדולה בחדר השינה הגדול של ביתנו החדש. התבוננתי בדמות שנשקפה מולי במראה - ראיתי אישה בגיל חמישים פלוס, מעט קמטים כבר עלו בפניי, גופי עדיין נאה, אם כי כבר לא רזה במיוחד, מעט כפלים מבצבצים בצדדים. חיוך קל עלה על פניי, נשמתי עמוק, מסתכלת לדמות במראה בעיניים ואומרת לעצמי: "תגידי,  זה לא קצת פתטי שאישה בגילך רוצה להגשים חלום ילדות מגיל חמש? דווקא עכשיו? את הרי רואה שזה כבר לא מתאים. נו באמת, איפה הפרופורציות שלך? מה, תעשי בושות במסיבת האירוסין של בנך?". וכך, בצער רב, הורדתי שוב, בפעם המי-יודע-כמה את חצאית המיני מעל גופי"...

וכאן הגיעה נועה למשפט הסיום: "את מבינה מאיה, כל חיי כמעט לבשתי את מה שכל-כך רציתי – חצאית מיני!".

שאלתי את נועה מה היא לומדת מניסיון החיים הזה? מה ה"שעור" שלדעתה היא באה ללמוד?

​

תשובתה של נועה: "באתי ללמוד לחיות – כאן ועכשיו – לא לדחות חלומות בתקווה שבעתיד אוכל להגשימם. אמנם זו "רק" חצאית מיני, אבל עבורי זה הרבה יותר. זו תשוקה שלא התממשה, זו תחושה של החמצה שצרובה בתוכי. בתור ילדה לא יכולתי לשנות, לא היו לי כוחות הנפש הדרושים, אך בתור אישה בוגרת יכולתי ולא עשיתי זאת.

​

לאורך שנות חיינו אנו מוצאים עצמנו מול הזדמנויות שלא יחזרו אם לא נשים אליהן לב. אני הרגשתי פספוס, תחושת החמצה, תסכול מכך שלא יכולתי להתגבר מהביקורת ולהתעלם ממנה. לו רק העזתי פעם אחת, אבל בכל פעם עלה תירוץ אחר. תירוצים מחבלים בתשוקות, אי היכולת לממש תשוקה גורמת לנו להדחקה, הדחקה גורמת לתסכול, ותסכול גורם מרירות. מרירות זו צצה לה בחיי מפעם לפעם וגורמת לי להרגיש לא טוב. אני יודעת בשכלי שאף אחד לא "לקח" ממני את הזכות ללבוש את המיני הנחשקת, זו אני שהקשבתי לכל אותם "קולות חיצוניים" ולא לקול הפנימי שלי. לעיתים כדאי לקחת סיכונים וללכת עם ה"אני מאמין" שלי עד הסוף, יקרה מה שיקרה, לפחות ארגיש חייה וממומשת. ידעתי שסיכון מביא סיכוי. בחיי המקצועיים ידעתי לקחת סיכונים ולכן גם חוויתי סיכויים, אך בחיי האישיים לא הצלחתי לעשות כך. איני אומרת שחיי היו אפורים ומשעממים, אני כן אומרת שלבושי היום הוא אפרורי ומשעמם. אני מרגישה שלבושי הינו גורם המשפיע על שמחת חיי ואושרי ולכן באתי אלייך. מאחורי ראשי אני שומעת קול קטן הלוחש לי: "למה אינך מעיזה ללבוש באמת את מה שחשקה נפשך? מדוע את עדיין לובשת את "המדים" הייצוגיים הללו? ממה את מפחדת - ששותפייך יגיבו בזלזול?".

​

באתי אלייך כי דווקא עכשיו, כשאני יכולה לאפשר לעצמי כל מה שחשקה נפשי, נזכרתי בחצאית שכמעט לבשתי כל חיי. הבנתי שיש כאן עניין לא פתור.

התסכימי שאלבש אותה כאן איתך?".

 

* * *

הייתי מאוד מופתעת בקטע הזה. בזמן שנועה סיפרה את סיפורה אמרתי לעצמי שיש כאן משהו לא סביר: איך זה שאישה כה מרשימה, מלאת ביטחון בחייה, שהוכיחה את יכולתה לקבל החלטות חשובות, "מתקפלת" בכל פעם כאשר מישהו הקרוב אליה מבטל אותה בכל הנוגע לפריט לבוש? והיכן הוא בעלה האוהב, הרי כמעט כל הגברים אוהבים להתגאות בנשותיהם, כאשר הן נראות טוב ולבושות באופן בולט? ונועה הרי אישה מרשימה בהופעתה, הוא לא יצטרך להתבייש בה.

ועוד חשבתי לעצמי: נועה, שהוכיחה עצמה בעת הפגישה, כאישה חכמה מאוד, בעלת כושר ניתוח מדהים, איך זה שהיא מקבלת החלטות הפוכות בכל הנוגע לעצמה?

​

הפתרון שהציעה נועה – ללבוש את חצאית המיני אצלי ובנוכחותי – היה מפתיע וספק אם היה עולה בדעתי. כאילו ידעה שבפעם הזו, איש לא ילעג לה או יקטול אותה.

​

וכך נועה לבשה את חצאית המיני הנחשקת (אותה הביאה בשקית מהבית) ובאושר של ילדה בת חמש ממשה את תשוקתה הגדולה. צילמתי אותה, החמאתי לה וחיזקתי את רצונה לשנות את ארון הבגדים שלה לצבעים חיים, צבעוניים ונשיים. 

נפגשנו בהמשך עוד מספר פעמים, נועה  החליפה את "המדים" – כפי שכינתה את בגדיה הקודמים - בשמלות נשיות, מחמיאות, צבעוניות. התגובות שקיבלה בתחילה היו מהוססות ומופתעות, אך בהמשך סביבתה הקרובה החמיאה ועודדה. מה בכל זאת השתנה? נועה כבר לא חששה מ"מה יגידו" וגם כאשר נתקלה במבטים לא אוהדים, לא רצה מיד והחליפה את בגדיה...

בפגישת הסיום בינינו אמרה לי נועה: "סוף סוף הוצאתי את נועה האמיתית, הנועזת, האמיצה, הנשית.עכשיו אני מרגישה שלימה עם עצמי. תיקנתי את החלק החסר שהיה חבוי בתוכי המון שנים. מעתה אשים לב ל"קול הפנימי" שמכוון אותי במסעי, בחיי. תחושת ההחמצה – מכך ש"כמעט לבשתי כל מה שרציתי" - השתחררה.