בוקר יום ראשון ואני מכינה את עצמי לנסיעה לתל אביב ,כמידי שבוע. מזה זמן מה אני משתדלת לטוס ממנחת פיק שליד ישובי ברמת הגולן,לשדה דוב שבתל אביב. מנסה לקצר את המרחק הרב בין הגולן והמרכז. למה אני נוסעת מידי שבוע לתל אביב?,זו שאלה אחרת. התשובה עליה דווקא מאוד קצרה ופשוטה: באחד הימים של תחילת דרכי בתיקשור וקבלת מסרים ממדריכי,שמעתי הוראה/צווי-סעי ל"מדינת" תל אביב ,האוכלוסייה צריכה אותך שם,למרות שנוח לך כאן ברמת הגולן,עליך לעזור לאנשים גם שם במרכז. האנשים שונים שם מאוד,את יודעת? הוסיף הקול ואמר. כבר הבנתי שאני לא מתוכחת (למרות האופי הארגנטינאי שלי שכן נוטה לווכחנות).

​

וכך כמידי שבוע אני במנחת הקטן באליעד,מחכה למטוס הקטן שייקח אותי בחצי שעה לתל אביב. חייבת לציין שטיסה מסוג זה במטוס הקטן איננה חוויה כל כך נעימה.רוב הפעמים לקח לי שעות להתאושש מהטלטלות שהיו תופסות את המטוס,וכיסי האוויר מעל הכינרת.

​

באותו יום ראשון המדובר אני נוחתת בשלום בתל אביב.ממהרת לצאת מהשדה לתפוס מונית שתיקח אותי לקליניקה ,שם כבר מחכה לי מטופלת ראשונה של אותו בוקר. יום ראשון בתל אביב תמיד מאוד עמוס.הרבה אנשים מחכים לתפוס מונית ולרוץ לעיסוקיהם. באותו בוקר אין מספיק מוניות לכל הנוסעים הלחוצים,הממתינים מחוץ לשדה דב.

אני ממתינה בסבלנות לתורי,לידי ממתינות חבורה של שלוש נשים שבאו כנראה ליום כף משותף. דווקא הן ממהרות,לחוצות,לא סבלניות. חושבת לעצמי מעניין,להתחיל כך "יום כף" זה לא כף בכלל,למה להן להיות לחוצות עוד דקה פחות דקה מה כבר יהיה,למה הן לא "זורמות"?

​

המונית היחידה שמגיעה זוכה לאנחת רווחה מפי כולנו, שלושת הבנות נכנסות למונית והסדרן מורה גם לי להיכנס. דחוסות בתוך המונית,אני חושבת לעצמי איזה יופי שגם לי יש מקום.הבנות ישר מסננות בשקט,כך שאוזני יכלו לקלוט את המסר – "אוף זאת הנדחפת ,חוצפנית". ואז מסתובב אלינו נהג המונית בחיוך מקסים ואומר: בנות יקרות,ברוכות הבאות לתל אביב. ושואל כל אחת לאן היא רוצה להגיע. כמובן שמיד עולים קולות חבורת הבנות שמכריזה: " אנחנו לכיכר המדינה", אני מוסיפה בשקט בקול מתנצל, "אני מבקשת להגיע לרחוב השלום". מבטי הבנות,שותפותיי לנסיעה המרתקת הזאת,מיד מביעות חוסר שביעות רצון מדברי ומוחות בתוקף על כך שהנהג לקח ,גם אותי.

​

הנהג ,איש בשנות הארבעים לחייו,שער מעט מאפיר,גוון עורו נוטה לשחום,לפי דיבורו הנחתי שהוא תימני במקור. במאור פנים הוא מרגיע את הרוחות ואומר באופן נחרץ : בנות יקרות, יום ראשון בבוקר, למה לכעוס, מתחילים את השבוע, תחייכו. ואז ללא הכנה מוקדמת אמר האיש החביב את משפט המחץ. משפט שסיכם בתמצית את השקפת עולמי באופן מדויק. הוא אמר " בנות יקרות,אני זורם. בתל אביב של יום ראשון בבוקר, אני לא עומד בפקקים, בואו נתחיל לזרום ונראה לאן נגיע קודם, אולי נגיע למקום שאתן רוצות ואולי נגיע תחילה למקום שהגברת השנייה(הכוונה אלי) בקשה. מיד קול מחאה רועם בקע מכל עבר במונית הצפופה. "מה זאת אומרת נזרום? איזה מין נהג מונית אתה שנוסע לאן שאתה רוצה ולא לאן שהלקוחות מבקשות? כמובן שמיד התלהטו הרוחות שהגיעו גם לאיומים של "אנחנו בחיים לא ניסע איתך יותר". הנהג שהציג את עצמו בשם עמי, לא התרגש כלל מהאיום ושאל בשקט אם לעצור להם עכשיו,או שנמשיך "לזרום". ההחלטה בידיהן. שקט של מספר שניות השתרר במונית ולאחריו הן מילמלו "טוב, טוב נמשיך איתך" והוסיפו "אבל בגלל שאנחנו היינו ראשונות במונית ואנחנו הרוב אז תיקח אותנו קודם למחוז חפצנו". ההוראה נפלה בחלל המונית בצווי לא נעים. להפתעתי את עמי זה לא ריגש כלל, הרי זאת המונית שלו ואף אחד לא יקבע עבורו את נתיב הנסיעה,כי הוא זורם. נקודה. והוא אכן חייך לעצמו (ראיתי בזוית עיני)ואפילו לא ענה.

​

וכך התחלנו לנסוע ברחבי תל אביב זורמים עם התנועה,לרגע לא עוצרים בפקקים קשים שהתנהלו בבוקרו של אותו יום.

לאורך הנסיעה אני שומעת רטינות עזות, משמאלי ומימני:" אוף מאיפה אתה נוסע? אף פעם לא נסענו מפה,אתה לא יודע את הדרכים בתל אביב?  ועמי בסבלנות אין קץ,מחייך ומספר,דווקא נולדתי בתל אביב,אני מכיר אותה כמו את כף ידי. והנה ,הוא אומר יש לכן הזכות להכיר מקומות חדשים בתל אביב,שאולי לא זכיתן לראות לפני כן.אתן רואות יש יתרונות בלזרום ,הוא ממשיך. מילותיו נופלות על אוזניים ערלות של שלושת הנשים.

​

אני יושבת וחושבת לעצמי,אם רק לרגע הבנות הרוטנות תפסקנה לדבר ותקשבנה למסר המדהים שעמי נותן להם,מעיין מסר לחיים יותר רגועים.אם הן רק תקשבנה איך איש פשוט וחכם מנסה ללמד אותן כמה לחץ מיותר.הרי זה רמז מהיקום,מאלוהים,להתנהלות בחיי היום יום – לזרום ולא להתקע.

​

המונית המשיכה לזרום ללא שום בעיה ואנחנו בתוכה עד שהיא נעצרת בדיוק מול הקליניקה שלי בדרך השלום. קול מחאה גדול עלה משלושת הנשים המכובדות, איך דווקא את ה"נדחפת" הזאת הבאת ראשונה ליעדה?,הרי אמרנו לך שאנחנו ראשונות!.

אני אוספת את חפצי בדרכי לצאת מן המונית עוצרת לרגע ומתבוננת בנשים הכעוסות. בנות,אני אומרת,הרגע הפסדתן את ה' שעור ששלח לכם היקום. הן מתבוננות בי כמו משוגעת ושואלות: "על מה את מדברת?  ואני לא מותרת ומוסיפה : " נכנסתן למונית ,רציתן להגיע מהר ליעדכן,דבר שלא התאפשר מסיבות שונות של בוקר יום ראשון. הייתה לכן שתי אפשריות: 1) לעזוב את המונית. 2) להישאר במונית ,אתן בחרתן להישאר למרות שעמי הסביר לכם איך הוא מתכון להתנהל (הרי זו המונית שלו והוא קובע). גם בשלב הזה היתה לכן שתי אפשריות: 1) לקטר,להילחץ,לסבול.(לא טוב לבריאות).

​

 או 2) להקשיב,להתבונן,להרגע,(כן טוב לבריאות)במידה מסוימת אולי אפילו להיכנע למצב וללמוד משהו חדש. כל רגע ורגע יש לנו אפשריות בחירה או בריחה. אם בחרתן כנשים בוגרות קחו אחריות על הבחירה ושחררו. הדברים שעמי אמר הם תשובה מדויקת,פיתרון לאיך לחיות חיים מלאי הגשמה,רוגע ובריאות.לזרום ולא להיתקע.במקום ללמוד בחרתן להמשיך את האוטומט ההתנהגותי המוכר וסבלתן,לא חבל? אני שואלת.

​

הנשים מישרות אלי מבט,לא ממש יודעות איך ל"אכול" אותי.הן שואלות את עמי:"תגיד איך זה שזרמנו דווקא לכאן? למה עשית לה פרוטקציה?. ועמי בחייך ענק עם שינים לבנות בוהקות,משיב: זה לא אני בחרתי ,אני הודרכתי,אלוהים והיקום כיונו אותי.אני רק הקשבתי. אני לא אוהב ל"עמוד במקום" אני אוהב לנוע ,לזרום.יש לי כל כך הרבה ניסיון בעניין זה שכשאני לא מקשיב והולך עם האגו שלי ,דווקא כי הלקוח רוצה,או כי הלקוח חושב שהוא יודע יותר טוב מהרדיו או ממני,אנחנו תמיד נתקעים.אני אמנם מקבל יותר כסף ,אבל זה גורם לי תחושה לא נעימה.אני מעדיף להיות בסדר עם מצפוני ולהגיד ללקוח את מה שאמרתי לכן,מי שלא רוצה יורד מהמונית,אני לא נעלב.אבל מי שבוחר לזרום איתי יגיע ליעדו בלי לעמוד בפקק,אני קוסם של זרימה בתנועה,הוסיף ואמר.

 

דקה לפני שפניתי ללכת משם הוספתי :במקרה גם אני שובצתי למונית שלכן,ישבתי בשקט והקשבתי לדברי נהג המונית במקום לכעוס ולרטון בחרתי להקשיב. אני יודעת הוספתי,שאלוהים שלח אלי את עמי,כדי שיעזור לי להבין מקום שבו אני נמצאת בחיי.עמי נתן לי תשובה: האפשרות לבחור תעזור לי לזרום בחיי כדי לא להיתקע.

 

הודיתי לאיש היקר שזימן לי היקום.

נפרדתי מהנשים שבאו לתל אביב לעשות יום כף ויכלו לקבל "שיעור" ענק בחינם ,אבל בחרו אחרת.

פניתי לדרכי וחייך ענק מרוח על פני.

תודה לאינטואיציה שעוזרת לי להקשיב.

​