רק היום אני יכולה להבין שהלב שלי היה מכווץ מדאגה ופחד. פחדתי שהבן שלי ימות בצבא. היו לי נסיבות מקלות וכל התירוצים המתאימים: יחידה מובחרת, פעילות מסוכנת מעבר לקווי האויב, מורעל ופטריוט שחיי חבריו חשובים לו מחייו שלו. לא צריך יותר.

הרגשתי שאני מאבדת שליטה פיזית אין לי יכולת להגן על בני. האחריות על חייו נלקחה ממני.

ואז פרצה מלחמת "עופרת יצוקה" בדיוק לקראת סוף השרות שלו. היו לי שתי אפשרויות או לחטוף התקף לב ולמות בעצמי (אבל זה יותר קל, פתרון לפחדנים, ואני לא) או להתחיל לדאוג בטכניקות שלי שבני יחזור בחיים. אחריות כבדה, מפחידה אבל לפחות עוזרת כי הייתי עסוקה ב"לעשות" הגנות כל הזמן. כיון שאני אמונה על הטכניקות הרוחניות התחלתי לשלוח תפילות, הגנות, מלאכים – גייסתי את כל ממלכת שמים שיעבדו בשבילי, הרגשתי חשובה = אגו ,אני מצילה חיים. ואז באו חלומות של "שיא הפחד" (שהנורא מכל קורה) ורק חיזקו את ה"סרט" של הדאגה, הכיווץ והפחד.

תודה לאל הבן חזר בשלום, השתחרר ונסע לשליחות ביטחונית בחול. רק אז הבנתי (וגם לא מיד) שהדאגה שלי הכבידה מאוד. בתחילה בכלל התכחשתי לה, הרי אני אישה רוחנית ומודעת. הבנתי רק לא מזמן כשבדקתי בהיפנוזה לילדות שלי איך דאגתם של הורי הכבידה על צ'אקרת הלב שלי ממש באופן פיזי. ואז הבנתי מה עוללתי לבני, איזו מעמסה גדולה הפלתי עליו.

בני אמר לי לא מזמן : "אימא את לא מבינה שהדאגה שלך מכבידה עלי – דאגה זו לא אהבה, כי אהבה גורמת קלילות אבל דאגה מכבידה. ובכלל את לא שומרת עלי, אני שומר עליך... אם אני ארצה למות, אני אמות ואם ארצה לחיות אחיה, זה לא בידיים שלך". ואני לתומי חשבתי שהצלתי אותו = אגו.

אבל ביום ששוחחתי איתו והבנתי שהוא כל הזמן דואג, הבנתי שהוא משקף לי כ"מורה" את הוירוס שחי בתוכי כל כך הרבה שנים. ואז הבנתי ושחררתי – הבנתי שעשיתי כל שיכולתי אבל אני לא כוח עליון, לא הכול נגדי, לא הכול בזכותי, לא הכול בעדי ולא הכול למעני, אני לא מרכז העולם. ואם עשיתי מה שיכולתי מאותה נקודה עלי ללמוד לשחרר. לאהוב אותו בלי תנאי זה גם לכבד את הבחירה שלו המודעת והלא מודעת, כי מי אני? רק אימא שבאה לאהוב בלי תנאי. ותפקידי מהיום והלאה יהיה לשלוח לו מסרים בנוסח הבא: ילד אני אוהבת אותך וסומכת עליך בכל בחירה שתעשה. אמן ואמן.

כדי להבין את הקשר בין דאגה ואהבה עלינו להבין תחילה מה הם התדרים של שתי המילים הללו:

דאגה – מילה מכווצת, אדם דואג הוא אדם חרד, שלא סומך ופוחד מה יקרה בעתיד. רוב המחשבה או האנרגיה המושקעת בחיי היום יום הולכת ל"סרטים" – מה יהיה?, מה הולך לקרות? איזה "הפתעה" תנחת עלי עוד דקה? זהו מצב של "היכון מתמיד" או להילחם או לנוס. כך אי אפשר לתפקד ביעילות ובדרך כלל נשארים משותקים.

דאגה היא כמו וירוס שחודר לתוכנו ומתחיל בתהליך של גדילה והתרבות, הוא מחרב כל חלקה טובה של אמונה ואופטימיות.

האויבים הגדולים של דאגה הם: מחשבה חיובית ואופטימיות. אם אדם מתעקש לדבוק בשני אלו בלי לשים לב הדאגה נדחקת לפינה ולאט לאט מתכווצת ונעלמת. אבל למה לה להעלם? היא משרתת את כוחות החושך בציפוי מעניין, מתוחכם להפליא שנקרא אהבה.

הכיצד? איך דאגה יכולה ללבוש כסות של אהבה?

ובכן לעיתים דאגה היא אחת הדרכים להביע אהבה = אני דואג לך סימן שאני אוהב אותך.

או אני אוהב אותך אז אני דואג לך.

את הקשר הזה בין אהבה לדאגה אנו רואים בעיקר בין הורים לילדים. יש מין תפיסה כזו אשר אומרת שהורה דואג הוא הורה שאכפת לו סימן שהוא אוהב. ישנם קשרים שבהם ההורה מביע בעיקר דאגה – תזהר, אל תלך לכאן, תצלצל מיד כשאתה מגיע וכ"ו... מאיפה נובעת ההתנהגות הזאת?

אתן דוגמא למקרה שנתקלתי בו עם אחת ממטופלי: אימא מספרת שכל רגע ורגע מהיום היא חושבת מה קורה לילד שלה, בדרך כלל היא מצלצלת אליו כ 10-20 פעמים ביום, דבר שגורם קושי אמתי לשני הצדדים – כי האנרגיה שעוברת ביניהם היא אנרגיה של לחץ, מתח, בהלה, נדנוד, מטרד עד כעס. מהרגע שלילד נמאס לענות והוא פשוט לא עונה (הילד בן 35 ונמצא בישיבת הנהלה) מתחילים סרטים לרוץ בראש של האימא מה קרה? למה הוא עושה לי את זה? לא מגיע לי אחרי כל האהבה שנתתי לו? וכ"ו....מה קורה כאן? אות הזהרה ענקי. וירוס הדאגה מוטט את כל הרגשות האחרים. אין אהבה, אין רוגע, אין שמחה. מה שיש כאן זה סוג של שליטת האימא על הבן עם המון אגו.

דאגה ואגו – הם חברים טובים. הדאגה לאדם אחר יכולה לנבוע מכמה הנחות יסוד :

1) הוא "שייך" לי, אני יצרתי אותו לכן כל חייו תלויים בי.

2) אם חס ושלום יקרה לו משהו – זה "יקלקל" את אושרי.=אגו.

3) אם אני עסוקה באחר – לא צריכה באמת להתפנות לחיות את חיי=נוח להיות בסטנד ביי.

4) מה החברה אומרת עלי? אימא דאגנית נראית כלפי חוץ כאימא מסורה הרבה יותר. סוג של נורמה חברתית. שוב לפעול למען יראו ויראו ולא בתוך אמת פנימית=אגו.

אהבה – תדר של פתיחה, התרחבות, זרימה, נינוחות, שמחה. כשאני אוהב אדם אחר מה אני מרגיש? האם אהבה תלויה – אם אהיה לידו או לא? אהבה על פי תפיסתי היא מקום של שחרור ולא של היצמדות. כשאתה אוהב אדם אחר למעשה אותו אדם מחבר אותך עם מה שאתה אוהב בעצמך. אהבה היא סוג של מראה לחלקים היותר יפים שבך. נאמר במקורות "אהבה שתלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה. ואהבה שאיננה תלויה בדבר איננה בטלה לעולם" – כלומר אהבה בלי תנאי. אם אהבה תלויה בדאגה, אז אם הדאגה תבוטל תתבטל גם האהבה = אהבה עם תנאי, אבל אם האהבה לא תלויה בדבר(גם לא בדאגה) היא לא תתבטל לעולם = אהבה ללא תנאי.

במשפט שלמה המלך כששתי אימהות רבו על ילד אחד, ושלמה איים לחתוך את הילד לחצי, האימא האמיתית אמרה שהיא משחררת את בנה לאישה השנייה בלבד שבנה יחיה. שאלתי אימא אם היא אוהבת את בנה? והיא השיבה לי אני אוהבת אותו אבל גם מאוד דואגת לו. האם אפשר לערבב את שתי התחושות האלו של פתיחה וסגירה בבת אחת?

זה כמו להגיד תלך – תבוא באותו זמן.

המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדנו זה את המרחב מחייה של אהבה ללא דאגה מכווצת. את היכולת שלנו לסמוך ולהאמין בהם. שהם מספיק חכמים, נבונים, בעלי אינטואיציה בריאה שמכונת אותם. אהבה מבחינתי היא היכולת להעביר לילדי את האמונה שהם מסוגלים להתמודד עם כל קושי באשר הוא, כשיחושו שהם רוצים עזרה הם ילמדו לבקש ממני, ואז אשמח להגישה. אבל אין לי יכולת להיות בהיכון מתמיד 24 שעות ביממה – זה מאוד מעייף, גם את האימא וגם את הילד שמרגיש את התדר שאימא משדרת.

אנא נסו בבקשה להפריד בין דאגה ואהבה – מותר לדאוג אבל כדאי לשים לב למינונים הנכונים, כשאתם דואגים תעשו זאת בכף, תוך שאתם לוקחים בחשבון כמה משאבים נדרשים ונלקחים ממאגר האנרגיה שלכם. ואילו כאשר אתם בוחרים לאהוב נקי בלי מניפולציות של דאגה ואגו, או הקרבה, עשו זאת עם כל הלב והנשמה, כל העוצמה, שחררו הכול ואז תרגישו את ההבדל הגדול בין כיווץ והתרחבות. בין התרוקנות האנרגיה שמלווה דאגה ובין התמלאות הבטרייה שגורמת האהבה.

אומרים לי אנשים – אבל מאיה בארץ ישראל אי אפשר לא לדאוג, תראי מה קורה מסביב.

אתם צודקים אי אפשר לא לדאוג, אבל אפשר לשלוט על המינון של הדאגה, ו/או על משך הזמן שהיא נמשכת. לא חייבים לתת לה להשתלט עד כיליון. כי המטרה האמיתית של הרע הזה הוא לחדד את האמונה, האופטימיות והחשיבה החיובית.

אלו הם הרפואות האמיתיות. עלינו ללמוד כיצד להחליף אותם באנרגית הדאגה. זו היא "התמרה" חשובה שאם נדע כיצד לעשותה יהיה בידנו קוד מופלא לאיכות חיים.

טכניקות מומלצות לאמונה, חשיבה חיובית ואופטימיות:

(מתוך הניסיון האישי שלי )

הבנה שאני לא לבד – ללמוד לבקש עזרה. – קשה מאוד להתמודד לבד בחיים ,לכולנו יש הרבה גורמי עזר ,אבל לא כולם ויזואליים.  מלאכים – אני מאמינה שיש המון מלאכים – כל מלאך ומומחיותו שלו. יש מלאכי ההגנה, והרפואה, והאהבה, ועד מלאכי התחבורה, המשאלות וכו.. אני פונה בבקשה לקבל עזרה, מורידה את האגו שלי ש:"אני כל יכול" וממש פונה אל המלאך הרלבנטי כאילו יש לו צורה ויזואלית ברורה.

תפילה – אמנם אני לא דתייה במובן הרגיל של המילה, אבל אני לא מתביישת להתפלל, בקול רם או בשקט, בכתב או בכל דרך שמתאימה, פונה לאלוהים, לעיתים מדמיינת אותו מניח יד אוהבת ורכה על ראשי – כמו ילדה קטנה שכל כך רוצה להרגיש מוגנת. ותאמינו לי זה עוזר(אז מה אם זה קצת ילדותי).

הגנות – במקום לדאוג אני "שולחת" הגנות אנרגטיות – כמו שהגוף לא הולך ערום, כך גם הנשמה לא יכולה ללכת ערומה. טכניקת המגן דוד. מניסיון של 20 שנה זה עובד באופן מושלם = מציל חיים.(מי שלא למד את הטכניקה מוזמן לפנות אלי).כדאי ללמד את הילדים "לקחת אחריות" ולא רק לעשות להם.

שלום ולא מלחמה -  במלחמה כולם מפסידים בשלום כולם מנצחים. כל פעם שמחשבה טורדנית נכנסת לראש שלנו = דאגה, לא להילחם בה. להפך מלחמה ממקדת עוד יותר חזק את האובססיה, דווקא לשחרר, להרפות- לדמיין בלון הליום לתוכו לנשוף את הדאגה ולתת לו להתרחק למעלה למעלה,(שחרור – היצמדות). אפשר לנפח כמה בלונים ביום שצריך.

התמרה – ליצור בראש דימוי אמיתי חיובי שאנחנו אוהבים. למשל פרח מדהים ביופיו וריחו או ציפור,(עבורי זה לדוגמא חיפושית משה רבנו) וכשעולה דאגה או מחשבה שלילית מיד נזכרת בחיפושית – שריר הלב שלי נפתח בשמחה ואני מחייכת. כלומר להיזכר "במשהו" הזה שאתם אוהבים ולהפעיל כמה שיותר חושים שיעזרו לעגון את המחשבה כאילו היא אמיתית.(ריח, טעם, צבע, מגע).

חצי הכוס המלאה – להתאמן כמו משחק בלראות מה יש לי ולא מה אין לי. לקחת את הרע ולהפוך אותו באופן מלאכותי לטוב. כפי שרבי נחמן מברסלב אמר "תעמיד פנים שאתה מאמין עד שתאמין באמת" ,FAKE IT UNTIL YOU MAKE IT

בואו ננסה לאהוב באמת בלי תופעות לוואי של דאגה

ונעזור לילדנו ולעצמנו לחיות חיי שמחה והנאה כמו שבאמת מגיע לנו.

באהבה ולא בדאגה כי סומכת עליכם – מאיה סלע