ניצחון הנפש על הגוף

מאיה סלע
Jun 3, 2016
4 min read

שיעור של הגיון מול אמונה.- ( שיעור חיים שקיבלתי מבני).

בשפת המודעות, האומרת שכולנו מורים ותלמידים, מאמינים שהילדים שלנו הם ה"מורים" הכי גדולים שלנו. רק שימו לב ונסו להבין מה הם באים ללמד אותנו.

רוצה לשתף אתכם באחד השיעורים החשובים בחיי שמתאים לשלב זה, השלב שאני מתחילה (בהרגשה) את ריצת ה"מרתון" שלי. שיעור באמונה בעצמי, בבורא ובכם.

ספטמבר 2013 ברלין.- מרתון ברלין.

בוקר קריר בברלין, מתכוננים ,לצאת לצפות ברצים לא רחוק מנקודת הזינוק בכיכר ליד הבית של בני. קובעים להיפגש בכיכר בשעה 8.45 .הכיכר כבר מלאה אנשים נרגשים המחכים לעודד את 40.000 הרצים האמורים להגיע בעוד זמן קצר. נרגשת אני מניחה את האופנים בחניה ומצטרפת לקבוצת אנשים בצד הכביש.

הדקות חולפות ואין זכר לבני. הנה הרצים הכושים הראשונים כבר מגעים, ועוברים אותנו.נחיל של אנשים, מכל המינים, הגלאים, הארצות. חלקם לבושים תחפושות מצחיקות, חלקם מזוהים עם ארץ המוצא שלהם בצבעי הדגל האופייני, חלקם מבוגרים וחלקם מאוד צעירים., מרגישה כמעט חלק מהם למרות שעומדת מהצד ,מוחאת כפים ומעודדת בהתרגשות.לפתע מתוך הנחיל הצבעוני והססגוני שעובר מולי ,אני מבחינה בבני לבוש מכנסים קצרים שחורים וגופייה כחולה, הוא רץ מחייך וצועק לי : אימא גם אני רץ, ומראה לי מספר סידורי התלוי ברישול על מכנסיו. כולי פליאה אני מתבוננת בו וחושבת לעצמי: נו בטח זו עוד הלצה שכל כך מתאימה לו הרי ההיגיון אומר שאם דברתי איתו אתמול בלילה והוא לא הזכיר שום דבר שקשור לריצת מרתון אז אין סיכוי שזה קורה.

מתחיל דו שיח ביני לבין עצמי

אני: איך יכול להיות שהוא רץ?

ההיגיון: בטח הוא מתגנב ללא אישור או מספר.

ההיגיון: אבל כאן זה ברלין לא ארץ ישראל שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, כאן אין ברדק, יש חוקים.

אני :אבל הוא הראה לי מספר.

ההיגיון: הנה הוכחה המספר שכביכול הוא הצביע עליו היה מקומט ולא מוצג כמו כל האנשים, זו הוכחה שהוא סתם מתפלח, אי אפשר לרוץ בלי להתכונן שנה מראש, לאכול תזונה מיוחדת המותאמת לרצים, צריך להירשם שנה מראש. אם הוא היה נרשם הייתי יודעת על כך.

אני : אבל ראיתי אותו רץ, זה לא מסתדר לי.

ההיגיון: בטח הוא יפסיק אחרי 10 ק"מ. לא הגיוני לקום בבוקר ולהחליט לרוץ סתם כך 42 ק"מ. אף אחד לא עושה את זה.

התחלתי לעקוב אחרי הרצים בנקודות שונות לאורך הדרך, כאשר המחשבה על בני מטרידה ,מציקה, לא מרפה. אבל עדיין ההיגיון שולט.עמדתי קפואה בק"מ ה 35 (אומרים ששם נקודם המשבר של רצי המרתון).לא מסוגלת להוריד את העיניים מן הרצים ובעיקר מהנשים הרצות. חושבת לעצמי איזה נחישות, עוצמה, אומץ, לקחת על עצמך משימה כל כך קשה. השעות חולפות, האנשים מתמעטים, לאט לאט הרצים נראים יותר ויותר עייפים. מחליטה להמשיך הלאה, עולה על האופנים וקדימה לאורך המסלול לעבר שער ברנדנבורג (נקודת הסיום).

בסוף המסלול עומדת מתחת שער ברנדנבורג ומתבוננת על הרצים המסיימים את המרתון, חלקם בוכים ואני בוכה איתם מהתרגשות. חלקם בקושי מצליחים להרים את הרגלים, פנים מיוסרות, מבט כואב בעיניים מעורב באור לא מובן, אולי תחושת התעלות.– רצון ,נחישות וניצחון הנפש על הגוף. אין ספק שכולם בדרגה כזו או אחרת סבלו מכאבים, חוסר נוחות, עייפות. אין ספק שכל מי שסיים את המרתון כנראה הצליח להתגבר על כאבים כאלו או אחרים.חושבת לעצמי הרי בני הוא אלוף בניצחון הנפש על הגוף, הוא הרי הוכיח זאת אין ספור פעמים בעיקר בצבא, אז למה לא עולה בדעתי שהוא אחד הרצים?

סיום – רוכבת באופני חזרה לביתו של בני, בקצה הרחוב רואה דמות של איש מדדה בקושי על רגליו, מכוסה שמיכה שקיבלו הרצים בסיום המרתון ומדליה על הצוואר. מתקרבת עוד קצת, הלב שלי מגביר את פעימותיו כי לאט לאט מתבהר לי שההולך לפני הוא בני.שואלת מה? מי? איך? והוא מסביר בפשטות: חצי שעה לפני תחילת המרוץ צלצל חבר ואמר שנתפסו לו השרירים ולא יכול לרוץ, שאל אם ארצה לרוץ במקומו (חבל הוא כבר שילם שנה קודם).הסכמתי, למה לא לנצל הזדמנות, תמיד ידעתי שארצה פעם לנסות לרוץ את המרתון.

אני: אבל???? לא אכלת, לא התאמנת, לא לא לא לא כל כך הרבה לא....

והוא בפשטות האופיינית לו אומר לי : כן אבל רציתי.

אני בשוק גם בדמיון או במחשבה לא מסוגלת להבין , איזה יכולת מיוחדת יש לבן שלי שמזכה אותו באמונה הזאת שמה שהוא רוצה אכן יכול לממש? מדוע כה קשה לי לתפוס שניצחון הנפש על הגוף זו לא רק אמרה יפה, יש כאלו שבאמת חיים כך הלכה למעשה.

בני הוא מורה גדול – הבנתי הפעם בשיעור הזה הוא בא לשקף לי משהו מאוד חשוב עבורי – אני מלמדת אמונה וחושבת שאני מאמינה, אבל זו לא אמונה שלמה, זו אמונה אם תנאים, כנראה שכשנוח לי להאמין וזה מסתדר יחד עם ההיגיון, אז אני מאמינה, אך כשההיגיון אומר לי לא יכול להיות, משהו לא לגמרי מסתדר לי בראש, מיד האמונה צונחת ..ב ק"מ ה 35 הוא חווה משבר אמונה. הוא מספר שבדיוק במקום בו עמדנו (אבא שלו ואני) הרגיש שרגליו בוגדות בו ואינם ממשיכות לרוץ, אבל אז הוא התבונן ימינה ושמאלה, ראה נשים מבוגרות בגיל של אימא שלו רצות ואז לפי דבריו הוא אמר לעצמו שאם הן רצות אין סיבה שהוא לא יצליח, וכך המשיך לרוץ עד הסוף.

ספק קשור בהגיון. ילד נולד תמים וטהור הוא יודע שהעולם טוב והכול אפשרי. לאט לאט הוא מבין שזה לא בדיוק כך ומתחיל לפתח מנגנוני הגנה כמו סקפטיות, קושי לסמוך, שליטה עצמית ושליטת ההיגיון ה"בריא" ובכך למעשה אנו מאבדים את היכולת להאמין בבלתי הגיוני. אובדן האמונה הזאת גורם לנו לפספס ניסים שמתרחשים ממש מתחת אפנו. ניסים מתרחשים בתפר בין מה שהגיוני למה שאיננו הגיוני. ניסים מתרחשים בגבול שעובר בין ההיגיון לאמונה. בני חולל לעצמו נס, ללא אימון אך באמונה גדולה הוא עשה את הבלתי יאומן, רץ 42 ק"מ ללא הכנה מוקדמת.

יש כאלו שיגידו זה לא אחראי ואף מסוכן, אני אומרת תודה למורה גדול שעזר לי להבין שאפשר להאמין, לרצות ולהצליח. בדיוק עכשיו נמצאת בשלב בחיי בו הולכת עד הסוף עם האמונה והחזון שלי. הולכת לחוסר ודאות, מעניין איזה הרפתקאות, ניסים אפגוש בדרך.

תודה